צוהריים טובים. קוראים לי רון דגן. אני בא מבית חילוני ממודיעין. אני חניך במכינת בית ישראל. זו מכינה מעורבת פה בירושלים. אני נמצא בשלוחה חדשה שנמצאת בארמון הנציב לזכרם של שני חללים ממלחמת חרבות ברזל. הרבה מהחברים שלי באים מבתים דתיים ואפילו חרדיים. אני רוצה לספר על סמל ים גלס זכרה לברכה. ים ומשפחתה התגוררו בהולנד במשך שש שנים וחזרו לארץ במיוחד כדי שים ואחיה הגדול יתגייסו. גם אחיה הקטן ממש לאחרונה התגייס. הם לא היו צריכים לחזור אבל הם החליטו לחזור בשביל המדינה ובשביל הזכות לשרת בצבא הגנה לישראל. ב-7 באוקטובר ים שילמה על הבחירה הזו לחזור לארץ עם חייה. אני שואל אתכם האם אפשר לשים מחיר על החיים של ים גלס. לא. האם אפשר להפלות בין דם לדם? מסתבר שאפשר. חברות הוועדה וחבריה, אנחנו במלחמת קיום. זו מלחמת מצווה וכאן אני מביא ציטוט מהמשנה שנכתב לפני אלפי שנים והיום הוא רלוונטי יותר מתמיד: במלחמת מצווה, הכול יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתו. כאשר חז"ל קבעו עקרון זה הם קבעו עקרון לאומי ומוסרי. אין פטור מאחריות קיומית. אפילו שיא השמחה האישית נדחית בפני הצורך הלאומי. אני רוצה לפנות לאחיי החרדים ולהגיד שאני מבין את הכאב ואת הפחד מאובדן לימודי התורה אבל חוק הגיוס שיוצר אפליה כזו שפוגעת בעקרון הכול יוצאין הוא חוק שמכריז שיש דם חשוב יותר מדם. זהו חוק שמפרק את עקרון היסוד של השותפות והאחריות הדדית. הוא לא יהודי, הוא לא מוסרי והוא לא מידתי. אל תהפכו את הקורבן של ים ללא רלוונטי. אל תעבירו חוק שמחזק את הפירוד הפנימי על דמם של הגיבורות והגיבורים שלנו. תודה רבה.